בלי גלגלי עזר

בלילה האחרון חלמתי שגנבו לי את האופניים. השארתי אותם שעונים על עמוד, וכשחזרתי אחרי כמה דקות הם כבר לא היו שם. התעוררתי נסער והתיישבתי במיטה. אני אפילו לא יודע למה. הפעם האחרונה שהיו לי אופניים הייתה לפני בערך שלושים שנה.

״אתה יודע״, הפסיכולוגית התחילה, ״הרבה פעמים אלו לא הדברים עצמם שקרו בחלום שחשובים, אלא התחושה שהרגשת בחלום. המחשבות שעוברות לנו בראש ומה שאנחנו מרגישים בחלום הם אלו שמשקפים לנו אירוע דרמטי או משמעותי בחיינו. אתה יכול אולי לחשוב על משהו חשוב ויקר לליבך שנלקח ממך לאחרונה?״.

זאת הפסיכולוגית שהחזקתי איתה הכי הרבה זמן. הקודמות התפטרו ממני. האחרונה שבהן לא אהבה את האופן שבו שילמתי לה. ״אתה לא יכול להיכנס וישר לשים את חבילת השטרות שלך על השולחן מולי״, אמרה. ״זה לא מכבד״, טענה. לי זה היה נראה מאוד הגיוני. כבר מההתחלה אני מראה לה מה היא יכולה להרוויח אם תעשה את עבודתה כמו שצריך, וכך גם אני אדע שאני מקבל את הטיפול המוצלח ביותר. ״זה לא הפריע לקודמות לפנייך״ הסברתי תוך שאני מפחית כ-50₪ מהערימה ומחזיר לכיסי. ״ובכל זאת,״ היא המשיכה ושטחה את טיעוניה בפניי, את מרביתם אני לא זוכר. עד סוף המפגש הערימה הצטמצמה עד שנעלמה ואני התבקשתי שלא לחזור לשם יותר, כאילו בכלל התכוונתי.

״משהו יקר שנלקח ממני את אומרת…״ הרהרתי.

״יקר לליבך״.

״כן!״ פתאום קלטתי. נראה לי שיש לי את זה דוקטור!״

״יעל״.

״אני חייב לרוץ, תודה על הטיפול דוקטור, יש לך כאן על השולחן את התשלום פלוס עוד איזה 100₪, תודה ביי״.

לא באמת מיהרתי לשום מקום, אבל אני לא צריך פסיכולוגית שתעזור לי להבין משהו שכבר הבנתי בעצמי.  לפני חודש מיכלי עזבה אותי. סליחה, זה לא מדויק. לפני חודש מיכלי עזבה אותי לטובת איזה מתווך נדל״ן עשיר שהכירה באחד מהכנסים שערכתי. שאני ערכתי! מתווך! תתארו לכם. מיכלי ומתווך. טפו! ואני גם כן, ממשיך עוד לקרוא לה מיכלי ולא פשוט מיכל, כאילו היא עוד שלי. מתחת לאף הנוכל הזה חטף לי אותה. ועכשיו הוא מסתובב בכל מקום ומציג אותה כאילו הייתה שלו מאז ומתמיד.

״למה ציפית?״ זה מה שצדוק היה שואל אותי עכשיו. ״למה ציפית מאישה שעזבה את בעלה למענך?״. ומכיוון שברור לי שהוא צודק, אני נמנע מלדבר איתו. אני שונא שצדוק צודק. צדוק הוא החבר הכי טוב שלי. הכרנו עוד כשהיינו נערים, לפני שעשיתי את המכה שלי. אני נפגש איתו פעם בכמה חודשים, הרבה פחות מהתדירות בה אני נפגש למשל עם אנשי מפתח בתעשייה המקומית ובכירים בממשל. אבל עדיין, נראה שזה עובד לי הכי טוב, וגם לו. אנחנו תמיד נפגשים במסעדה, ומעולם לא נתתי לו לשלם. כל פעם מחדש הוא מציע, ״לפחות על עצמי״ הוא אומר, ואני תמיד משיב לו בחיוך ״לא חבל? הכסף כבר כאן״ ומצביע על הערימה שעל השולחן.

עכשיו אני יושב לבד בבית, על השולחן מולי אין כסף ואין אוכל. אני מרים את הטלפון ומתקשר.

״שלום. המסעדה סגורה כעת. אנא התקשרו במועד מאוחר יותר״. זה כבר המקום השלישי עם ההודעה הזו. מטלפון לטלפון אני נעשה יותר ויותר רעב. בטח על החומוס בתחנת דלק אפשר לסמוך. הו, הנה, צליל חיוג. ידעתי.

״אהלן, אתם עדיין עושים משלוחים, נכון?״

״איזה משלוחים, כיפור יא זלמה״.

זהו. אבוד לי. אצטרך לדבר עם צדוק. אשתו מכינה אוכל טעים של פעם, ויש פעמים שזה עדיף על מסעדות, במיוחד כשהן סגורות. אני יודע שצדוק לא שומר כיפור. הוא טוען שהוא לא מאמין באלוהים אבל אני יודע את האמת. הוא מאמין, אבל הוא גם האיש הכי טוב שהכרתי. כל השנה הוא לא פוגע באיש, ולכן ביום כיפור הוא לא צריך לצום. זו תיאוריה קצת מטופשת אם תשאלו אותי, אבל מי אני שיתערב לו באמונה.

״צדוק? נשאר משהו מהמפסקת?״

״איזה מפסקת עזרי, אתה יודע שאנחנו לא צמים, אבל יש מלא אוכל, לא חסר. רק איך תגיע עכשיו?״

״אני אצא עכשיו, יהיה בסדר״.

אני מתחיל ללכת. מפלס את דרכי בין הרוכבים והמתפללים. בהתחלה זה לא פשוט, אבל לאט לאט הם הופכים דלילים יותר ורק מדי פעם אני חולף על פני איזו להקה נודדת. נדמה לי שמרחוק אני שומע שופר אבל יכול להיות שאני רק מדמיין. הולכת ומתחוורת לי ההבנה שעשיתי טעות. איך אגיע מכאן לצדוק עכשיו? באוטו זה משהו כמו עשרים דקות, אז ברגל? אני מגיע לצומת ומחליט לעצור לכמה רגעים. אני נשען על עמוד ומנסה לחלץ אבן מעצבנת שנכנסה לי לנעל. אחרי מאבק אני מצליח לבעוט אותה החוצה. קול חבטה נשמע מאחורי. אני מסתובב ורואה שבלי כוונה הפלתי אופניים על הכביש. אני ממהר להתכופף ומסדר אותם שוב איך שעמדו. תוך כדי אני מסתכל מסביב, לבדוק אם מישהו ראה אותי. אף אחד. אני לבד בצומת. אני ממהר להזדקף, מסתדר ופוצח שוב בהליכה. לאחר כמה צעדים השופר ממקודם מתברר כבטן המקרקרת שלי. אני עוצר, מסתכל לאחור ובהחלטה של רגע מתחיל לרוץ לכיוון האופניים. אני מנתר, נוחת על המושב, מכוון את הכידון ומתחיל לדווש הכי מהר שלי בשלושים השנים האחרונות. אחרי כמה מטרים אני כבר יכול להריח את הארוחה המיוחלת, מתובלת בצדקנות של צדוק.