סוף
החיים הם הדוגמה הכי טובה לזה. לכל יצור חי יש התחלה, ולמרות שאף אחד לא יודע בדיוק מה יקרה בדרך, כולנו יודעים איך זה יסתיים. יסתיים רע.
כך גם אני ידעתי שלכל סרט יש התחלה, ושלא משנה מה הגיבורים יעשו ולאן העלילה תתפתל, תמיד הסרט יסתיים בסוף טוב.
עם הידיעה הזו העברתי שנים של עשרות סרטים, חלקם מעניינים יותר, חלקם פחות, אבל תמיד בסופם חיכה לי הסוף הטוב והמוכר, כמו ידיד נאמן שתמיד אפשר לסמוך עליו.
למרות שהיה טוב אליי וטוב בכלל, לא ידעתי להעריך זאת בזמן אמת.
היה זה רק בגיל אחת-עשרה כשגיליתי שסרט לא מוכרח להסתיים כך.
ישבתי בסלון הבית וראיתי לי להנאתי את ״בילי הנער״, מערבון עם יריות ומתח.
בשלב מסוים כשבילי נורה, חיכיתי שהוא יקום. ברור שהוא יקום. הוא הגיבור. הוא הבלתי-מנוצח. לעזאזל עם החיים, בסרט אפשר לחיות לנצח. מנגינה עצובה התחילה להתנגן. בלי להתבלבל עדיין חיכיתי. בילי לא קם. המסך הוחשך והכתוביות התחילו לעלות. קצת בדאגה המשכתי לחכות, הפעם חיכיתי שהכתוביות יגמרו כדי שיחזרו לבילי, ושהנה, נראה שהוא קם בחזרה. אבל הכתוביות פשוט המשיכו לעלות עד שהגיעו גם הן לסופן. וזהו. כך הסתיים הסרט. ישבתי המום בספה בסלון ולא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי איך יכול להיות שהסרט נגמר בסוף לא טוב.
אחרי שעיכלתי שהסרט לא הולך להמשיך ובילי לא הולך לקום עוד, הלכתי וסיפרתי על כך לכל מי שהכרתי. ספוילר לא היה מושג מוכר באותו הזמן ולא היה אכפת לי להרוס לאנשים את הסרט, העיקר היה החדשות המרעישות שיש סרט שלא נגמר בסוף טוב. סיפרתי להורים שלי, לחברים, לילדים בכיתה. אולם במקום התדהמה לה ציפיתי, רובם הגיבו באדישות מוחלטת. ״רק אני משתומם כאן מערעור המוסכמות?!״ אני זוכר שחשבתי לעצמי.
מגיל אחת-עשרה עברו כבר הרבה שנים, והספקתי לראות עוד מאות סרטים, חלקם מעניינים יותר, חלקם פחות, ולחלקם אפילו אין סוף טוב.
אך תמיד אזכור לטובה את ״בילי הנער״, שהיה סרט כל-כך מהפכני עבורי, ושנתן לי את התקווה שאם סרט יכול להסתיים בסוף רע, אולי החיים עוד יכולים להסתיים בסוף טוב.