לך תסביר
ילד רזה עם כיפה שנראה לא מכאן חושב ממש חזק אם לבעוט בפחית קולה שעומדת על המדרכה. הוא מקרב את הרגל ואז לוקח בחזרה. מביא אותה שוב בתנופה וברגע האחרון עוצר. ככה שוב ושוב, כל פעם הרגל קצת יותר קרובה לפחית. אחרי כמה דקות הוא מחליט להפסיק והולך לחפש משחק אחר. הפחית ניצלה. אתה לוקח נשימה ויוצא מהרכב. גם אתה כבר לא מכאן.
אתה הולך בשביל האבנים ובסוף דופק בדלת. היא לא סגורה עד הסוף ואתה נכנס. מישהו שאתה לא מכיר ניגש אליך ומלווה אותך לסלון. נאור מזהה אותך וקם לעברך.
"היי נאור, שמעתי על מעיין, משתתף בצערכם", אתה אומר ומנסה להבין איפה להניח את עצמך. נאור נראה מופתע. גם בעוד מאה שנים לא היה מנחש שחבר לכיתה מבית הספר היסודי, שלא ראה מאז, הגיע כעבור עשרים שנה לשבעה של אחותו הגדולה בבית הוריהם.
"יפה מצידך שבאת, תודה", נאור אומר. לך תסביר לו שזה לא נימוס שהביא אותך לכאן וזה אתה החמור ששכב עם אחותו ואז גרם לה לבכות. בסך-הכל קומה אחת מעל הסלון בו אתם עומדים עכשיו. שבעצם מעולם לא הפסקת לאהוב את אחותו מאז ראית אותה בפעם הראשונה אי שם בחופש הגדול שבין כיתה ה' ל-ו'. איך חודשים אכלת את עצמך בגלל אותו רגע במיטה, רגע של אי הבנה מטופש שבשניה הרס את כל הידידות הלא מזיקה שבנית באיטיות לאורך שנים, ואיך שרף את הקלף ששיחק לך בחופש הגדול שבין גיל עשרים וחמש לעשרים ושש.
כבר יומיים עברו מאז שמעת על מותה, ואתה מסתובב עם זיפת בלב. אם היית טיפוס שבוכה היית בוכה, אבל כבר שנים שאתה לא. הפעמים היחידות שאתה בוכה הן הפעמים בהן הילדה בת השש שלך מנסה לברר פרטים על אמה. ״מעייני את זוכרת? אמא נסעה לטיול ארוך ארוך מסביב לעולם, וייקח זמן עד שהיא תחזור״. לך תסביר לה שהאמא שלה לא הצליחה להסתדר עם החיים ועזבה אתכם בשביל אלכוהול כשהיא הייתה בת שנה. אלו הפעמים בהן אתה בוכה, וגם אז, כשאף אחד לא רואה, במיטה.
אולי כדאי שתדבר שוב עם הבחורה שלקחת לדייט בסוף השבוע הקודם. במהלך הפגישה עצמה לא גילית בה עניין של ממש, כמו שתמיד קורה לך בדייטים האלה. לך תסביר לה שאתה מחזיק בפנטזיה שיום אחד עוד תצליח להתאחד עם האהובה שלך מכיתה ה׳. שתצליח להסביר למעיין למה בדיוק התכוונת שם באותו רגע רגיש במיטה בחדר נעוריה. עכשיו שהפנטזיה מתה, יכול להיות שזו מהדייט תתגלה כבחורה מבטיחה.
אחרי שעה שנדמה כי ארכה שנה אתה יוצא מהשבעה. אתה לוקח נשימה, בועט בפחית שעוד עמדה שם ונכנס לרכב.
למחרת אתה כבר בכיתה כשהילדים מתחילים להיכנס. מעניין אם גם להם יש כבר אהובות ואהובים. שוב חוזר החיוך אל פניך. הילדים האלה מבטלים ברגע את העצב שישב עליך בימים האחרונים. אתה מתחיל לספר להם על הניסוי שתבצעו היום ביחד, על כל מרכיב ומרכיב. הנה שחר כבר מרים את היד ואתה מחייך. ״המורה לא הבנתי, אתה יכול שוב להסביר?״.