אין רחמים

כנראה שצדק מאיר אריאל כשהוא שר על ׳הסמליות אשר בינה לבינה׳, כי אף אחד במגדל שלנו לא שם לב הבוקר כשהזדרזתי לצאת החוצה עם שיער פזור. ביום רגיל אני מקפידה לאסוף את השיער כדי לשדר ענייניות ועסקים ולהימנע מהעיסוק בחיצוניות, אבל היום כשהתארגנתי לקראת מתן העדות חשבתי שיהיה נחמד לגוון. אפילו מרחתי אודם חדש שקניתי במיוחד. אבל לאכזבתי אפילו לשומר בלובי זה לא הזיז והוא רק בירך אותי ביום טוב, כמו בכל יום.

מיהרתי לרחוב, שם חיכתה לי כבר המונית שהזמנתי ערב קודם. לפני שנכנסתי למושב האחורי, תמיד רק האחורי, הגנבתי עוד מבט לאחור, למרפסת שלי בקומה חמש. בהחלט אתגעגע לכל זה, חשבתי.

בנסיעה ניסיתי להישאר רגועה אבל פתאום התנגן ברדיו הג'ינגל לפאב המקומי "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון..." ואני התכווצתי. אבא היה צורח את השיר הישן הזה באוטו בכל טיול משפחתי, ובתור ילדה תמיד נלחצתי מהמילים המפחידות האלה. עכשיו הרגשתי שהגיע יומי והג'ינגל הזה מושמע במיוחד בשבילי. ביקשתי מהנהג שינמיך והשתדלתי לא לחשוב על כלום, אבל זה לא עזר. כל הזמן רק דמיינתי מה יגידו ביום שאחרי - ״אשת העסקים המצליחה שהסתבכה בפלילים״, ״מגדל השן הרקובה״, ״פשע בשחקים״ ועוד כותרות שגרמו לי להתכווץ במקום עוד יותר.

כשיצאתי מהמונית שעצרה מול תחנת המשטרה, כבר הייתי בלחץ נוראי. מעולם לא הרגתי אף אחד לפני כן. פקידת הקבלה ביקשה שאמתין עד שיקראו לי, וכשזה לקח יותר מכמה דקות החלטתי לצאת לחכות בחוץ. פשפשתי בתיק שלי, זכרתי שהחבאתי לעצמי קופסה עם איזו סיגריה או שתיים למקרה חירום. במקביל לחיפושים הטלפון שלי צלצל. זו הייתה השותפה שלי לעסק, רונית. כמובן שלא עניתי. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שהיא ושאר הבנות מהעיר הגדולה יתחילו לרכל או חס וחלילה לרחם עליי. המשכתי באובססיה לחפש את קופסת החירום ובדיוק כשמצאתי אותה ואת המצת שהסתתר בתוכה הגיע תורי.

״תקווה ויטלזון?״

״כן, היי, אתם יכולים לקרוא לי תיקי״, עניתי לשני החוקרים שישבו מולי.

״תקווה, את מכירה בחור בשם ׳מתן רחמים׳?״ הם שאלו ושלפו תמונה. לא זכרתי שכך קראו לו.

״כן אני זוכרת אותו. במה אני יכולה לעזור?״

״מר רחמים התאבד ב-״

״לכאורה״ הדגיש החוקר השני.

״כן, מר רחמים התאבד לכאורה בדירתו והוא עשה שימוש בדף שנושא את שמך כדי להשאיר מכתב אחריו״ והחוקר השני הציג את נייר המכתבים שלי - ׳תקווה ויטלזון נדל״ן - מקום ראשון בראשון!׳ - בתוך שקית עם הכיתוב ׳ראיה מס׳ 2׳.

״אוי אני נורא מצטערת לשמוע, לא ידעתי. כן, זה נייר המכתבים שאני מחלקת לכל לקוחותיי. מר רחמים ביקש לראות דירה שאני משווקת וכשנפרדנו שמחתי לתת לו חבילה של דפים כאלו.״ נצמדתי לעובדות.

״קיווינו שתוכלי לשפוך אור על השעות האחרונות בחייו, האם הוא התנהג בצורה מוזרה או אולי אמר משהו שיכול היה לרמוז על תכניותיו להמשך.״

״אני ממש מצטערת, אבל באמת שלא הרגשתי במשהו יוצא דופן. מר רחמים שפגשתי היה צעיר ונאה, ועשה רושם של בחור שמח ומלא מרץ. כל-כך עצוב לשמוע שהוא החליט לשים קץ לחייו.״

״לכאורה״

״כן, כמובן, לכאורה״.

כל-כך הוקל לי להיות שוב מחוץ לתחנת המשטרה. הסיגריה המוכמנת עוד חיכתה לי והפעם שאפתי אותה הכי עמוק שאני יכולה. לא נעים מה שקרה לרחמים הצעיר, אבל הייתי בטוחה שעלו עליי. שהצליחו לגלות שאני הרגתי את אנדריאו, החתול של הזקנה מהקומה למעלה. אני לא מצדיקה את מעשיי, אבל אני במצב לא פשוט. זה לא קל להיות גרושה לבד בדירה גדולה, והקולות של החתולים המיוחמים מתחת לחלון כל לילה בהחלט לא מועילים. לא מספיק שאני צריכה לשכב לישון לבד, להחליט כל ערב איזה צד של המיטה הרחבה נוח יותר, אני צריכה בנוסף לשמוע בעל כורחי את קולות התשוקה הדוחים זורים לי מלח גס על הפצע שעוד לא הספיק להגליד, ואז מה אם כבר עברה יותר משנה. מה לא הייתי עושה בשביל שוב להרגיש אהובה ומחוזרת.

על מי אני עובדת - הייתי הורגת אפילו בשביל סתם סקס אקראי שיוציא ממני קולות חייתיים שיפריעו לשכנים שלמעלה. אז בלילה שלפני יומיים, כששוב העירו אותי החתולים המטונפים, פתחתי את התריס, לקחתי את אחת מאבני המרפא מהשידה הסמוכה וזרקתי לכיוון הרעש. הקולות פסקו מיד וסוף סוף יכולתי להירדם בשלווה.

רק בבוקר למחרת גיליתי את הזוועה, כשהגברת הזקנה זעקה אל השמיים על אנדריאו שלה. יופי. מעולם לא הצלחתי לפגוע בכלום ודווקא באותו הלילה הייתי חייבת לפגוע לו בול בפוני.

עכשיו שוב לילה ואני כותבת כדי לצעוק את הסוד לאיזה בור. כל זה יושב עליי ולא נותן לי להירדם. אפילו במותו ציווה עליי החתול להיות ערה לבד במיטה ריקה. איך מתן רחמים הצליח לכתוב מכתב התאבדות שלם בנייר המכתבים שלי?

עוד רגע כבר נגמר לי המקום משני הצדדים.