הפעם משהו טוב

"תרצה קצת אהבה, אדוני?" מפציעה המלצרית משום מקום ואני מקיץ. "מה?" אני שואל בהפתעה. "שאלתי אם תרצה כוס מים, אדוני?" היא אומרת. "כן, תודה" אני משיב ומחייך במבוכה. "משהו נוסף?" "בינתיים לא, אני מחכה לחבר" אני אומר ומאחורי עולה פתאום קול מוכר. "חבר עלק! תגיד לי, השתגעת לגמרי?" מטיח בי ציון תוך שהוא מצטרף אליי לשולחן והמלצרית החיננית נעלמת לתוך המסעדה. ״על מה אתה מדבר?״ אני שואל ומתחיל לחשוב מה מתחשק לי לאכול. ״איך כתבת לי סיפור כזה?״ הוא משתומם ואני מחייך. ״טוב זה לא בדיוק סיפור, זה יותר טקסט אבל…״ ולפני שאני מסיים להסביר ציון מתפרץ ״מה ביקשתי ממך? מה אני ביקשתי ממך?״ הוא שואל כמו ששואלים ילד קטן. הרבה זמן לא ראיתי את ציון ככה חם. זה נכון שלא התראנו כבר תקופה אבל בכל זאת, אנחנו החברים הכי טובים מגיל שש-עשרה. עברנו ביחד כבר דבר או שניים ובדרך-כלל ציון הוא הכי קר-רוח שיש. ״נו״, אני מתחיל להסביר, ״כתבתי קטע ש…״ - ״אני ביקשתי שתכתוב לי משהו לכבוד יום העצמאות״, הוא קוטע אותי. ״הלכתי וסיפרתי לכולם שאני מכיר את הסופר המפורסם, שהוא חבר שלי, וכל מה שרציתי זה להקריא משהו מיוחד שכתבת בטקס של המועצה״, ואני כבר מבין שייקח זמן עד שאכניס משהו לפה. ״אני דווקא אהבתי את הכיוון הכללי. מצטער שאתה קצת פחות״ אני מנסה לרכך אותו. ״יש לך את הקטע שכתבת כאן?״ הוא שואל. ״כן, שניה״ ואני מוציא מהתיק את הרשימות שלי. ״נו, תקריא״ הוא אומר ואני מתחיל.

׳כשעמליה ואמה המודאגת ירדו מהאוטו וניסו להבין לאן בדיוק הגיעו…׳ ״לא זה״ ציון צווח, ״תדלג לחלק שהן נכנסות לחנות״, ואני מקריא. ׳הן עמדו מול חנות ירקות שעמדה בבסיסו של בניין ישן בעל שלוש קומות והתווכחו. כשקטע אותן המוכר והכריז כי הוא אוטוטו סוגר החליטו בלית ברירה על הפסקת אש זמנית והתקדמו לעבר הכניסה המעוטרת זבובונים וריח של סוף. ראשונה הלכה האמא כשלפתע נשמע מלמעלה קול חריקה עדין. המגן דוד החלוד שהשקיף על הרחוב מאדן גג הבניין, ושפעם בוודאי נתלה ברוב גאון אך כעת היה תלוי על בלימה, התנתק ממקומו ונפל נפילה חופשית הישר על ראשה של הגברת. השפיץ של המשולש התחתון ננעץ עמוק…׳ ״בסדר בסדר״ קורא ציון בקוצר רוח. ״אני מודה שזה לא שגרתי״ אני אומר. ״רגע, עוד לא סיימתי איתך, תדלג לחלק של הרופא״ הוא דוחק בי, ואני ממשיך. ׳אחרי לילה ארוך יצא הרופא המנתח אל הבת שחיכתה במתח בחוץ. ׳תראי׳, הוא מסביר, ׳אילו היה מדובר בצלב או אפילו בסהר המצב היה יכול להסתיים טוב יותר. אבל מול השפיץ מתכת של המגן דוד לא היה לאמא סיכוי׳. ״אתה לא נורמלי! אתה פשוט לא נורמלי!״ משסע אותי ציון ואני מסמן מרחוק למלצרית שהכל בסדר ושאין צורך להתרגש. ״ציון, תשתה רגע מים״ אני מנסה להרגיע אותו וחושב שאני מבין מה קורה כאן. ״יכול להיות שאתה ככה כועס כי לא הגעתי ליום הולדת שערכו לכבודך? כי כבר הסברתי לך, מי מרים חגיגה כזו ליום הולדת חמישים ושש, זה אפילו לא עגול״. ״היית מאמין שזה לא בגללך? ולא בגלל היום הולדת שלי״ הוא יורה עליי מיד מבלי להתבלבל. ״יום העצמאות, המדינה מתקשטת בכחול ולבן, יום אחד הרצל רוצה לחייך על ראש ההר שלו ואתה בא ומבזה את הסמל והורג נשים, איך נראה לך שאני יכול להקריא דבר כזה? אתה חושב שראש המועצה עוד ישקול למנות אותי לראש ועדת תרבות אחרי כזה דבר?״. אני מבין לליבו של ציון. הוא תמיד ניסה לזכות בטייטל ובאמת מגיע לו להיות קצת מוערך ולקבל הכרה. הוא איש טוב לרוב. מוטב יהיה למועצה אם אדם כמוהו יעבוד בשבילה. לכן שמחתי מאוד לעזור לו כשפנה אליי לפני כמה שבועות.

״טוב תראה, זה עוד לא לגמרי גמור״, אני מנסה לשפר את המצב, ״יש עוד מקום להכניס שינויים פה ושם״. ציון ממלא את פיו מים ולאחר שהוא מחזיר את הכוס הריקה למקום הוא שוב נראה כמו ציון השקול והשליו. ״תגיד לי״, הוא מתחיל, ״בכל השנים שלנו יחד, מאז שהכרנו מאחורי המלתחה של הבנות ועד היום, אי פעם ביקשתי שתכתוב לי משהו?״ ״לא״ אני משיב. ״אולי ברכה? קורות חיים? סיפור קצר?״ ״לא ציון״ אני אומר ומבין שהסתבכתי. ״נכון. לא ביקשתי. ועכשיו אני מבקש. אחרי שנסיים כאן אתה תחזור הביתה ותכתוב לי קטע חדש. יש עוד שבוע וחצי לטקס״ הוא מסכם. ״אתה יודע שהייתי שמח לעזור לך ציון, אבל זה בלתי אפשרי״ אני אומר. ״מה בדיוק בלתי אפשרי?״ הוא מתחיל להתחמם שוב ונדמה לי שהרגל שלו מתחילה לקפוץ מתחת לשולחן. ״אתה הרי יודע״, אני מסביר, ״שמסיום פסח ועד מוצאי יום העצמאות אני בתענית״. ״שו תענית?״ הוא מתפלא. ״תענית כתיבה. בטח סיפרתי לך על זה פעם. תמיד כשאני מנסה לכתוב משהו בימים האלה של ימי הזיכרון יוצאים לי דברים גסים״. ״זו פעם ראשונה שאני שומע על זה״. ״אז כן״, אני ממשיך, ״לפני כמה שנים קיבלתי החלטה שלא לכתוב שום דבר סביב התקופה הזו בשנה. משהו בקדושה של הימים שכולם כל-כך יראים מפניהם מוציא ממני את הדברים הכי מלוכלכים שיש. ובעוד שהדף סופג הכל, אנשים לא״. ציון שותק. הוא מביט בי ושותק. זה בדרך כלל סימן לדבר חוכמה שהוא הולך להגיד.

״מה, דברים מלוכלכים כמו זונות והומואים?״ הוא שואל לבסוף. ״אתה יודע שהיום הומואים זו כבר לא מילה גסה״, אני אומר. ״על הזין שלי היום״. ״אז כן, גם על זונות והומואים״ אני משיב. "לא יכול להיות שזה עד כדי כך נורא. יש לך כאן קטעים שכתבת לאחרונה?", ציון שואל. "כן, אבל תזכור שאתה זה שביקש לשמוע", אני אומר, מדפדף במחברת שלי ומתחיל.

***

אני חייב לצאת עם הקטנצ׳יק למרפסת לפני שאבא שלו יבוא ויהרוס הכל עם ההתיפייפות שלו, חושב בליבו דוקטור פליקס, שכלל לא היה רופא ובקושי סיים שתים-עשרה שנות לימוד אך קיבל כינוי זה בשל ידיעותיו הרבות. איך היא הלכה והתחתנה דווקא איתו, הוא שואל את עצמו שוב בפעם המי-יודע כמה. אולי לא הרבצתי בה מספיק תורה בתור ילדה? ואולי דווקא אמא שלה צודקת וההתעקשות שלי היא שדחפה אותה אל הצד השני. מחשבה זו מקשה עליו וגורמת לו לטעם מר בפה ועל-כן הוא חודל אותה מיד. ״בוא רון, תפוס צד אחד של השרשרת ובזהירות נצא החוצה״, קורא דוקטור פליקס לנכדו כשביד אחת הוא מחזיק את הקצה הימני של שרשרת דגלי חילות צה"ל וביד השניה את מחולל החמצן שלו, אותה קופסה לבנה המעניקה לו אוויר לנשימה כמעט כמו הזאטוט כשמשאירים אותם לבד רק שניהם. הילד הוא שובב לא קטן ובכל זאת רוחש כבוד של ממש לסבו, בדיוק כפי שהדוקטור דמיין כל השנים כשקיווה לבן וקיבל רק בנות. יום העצמאות מתקרב ועוד קודם יום הזיכרון הקדוש, והמעט שיוכלו לעשות בגילם, רון בן השלוש ופליקס בן השבעים ושלוש, הוא לתלות ברוב טקס את הדגלונים לעיני כל. הנכד מצחקק ורץ עם הקצה שלו לתוך רחבת המרפסת ואחריו ממהר הדוקטור. אז עוצר הילד, שומט מידו את הקצה השמאלי של השרשרת, ומביט בסמלים. חרב, תותח, עלה של זית. אין גאה מדוקטור פליקס. כעבור רגע רון חדור המשימה שולח ידו שוב אל השרשרת אך כמו טירון מפספס ותופס בטעות את צינורית החמצן של הסבא. הוא לא מבחין כי התבלבל ומתחיל לרוץ לעומק הגינה, מדמיין שבידיו עפיפון כפי שסבתא פעם הבטיחה שתביא לו. לצינורית לא היה סיכוי והיא מתנתקת באחת מאפו של הדוקטור ומהקופסה הלבנה. פליקס מבין מיד מה קורה, ״רון עצור רגע, בוא אליי״, הוא קורא. רון בעננים ולכן לא שומע, וכלל לא מזיז לו כשסבא מסתבך בשרשרת הדגלים ונופל. כשראשו מונח על יד הערוגה של סבתא, מאבחן דוקטור פליקס כי הסוף קרב. הוא מנסה לשאוף קצת רוח ועיניו מתמקדות בטנק המצויר על הדגל ששוכב לצידו. צהלות השמחה של רון מתערבבות עם הצעקות שעולות מתוך המשוריין מהמלחמה ההיא. לחגיגה מצטרף צלצול נוראי הבוקע מהצמיד החכם שהחתן שלו קנה לו. הוא אמור לזהות מצבי מצוקה ולקרוא לעזרה. איפה החתן הזה היה אז, כשהחיילים בטנק נשרפו להם, ואף אחד לא העז להתקרב. פליקס לא יכול לשאת את כל הרעש הזה. בכוחותיו האחרונים הוא שולח יד למכשיר השמיעה שבאוזנו, ומנתק. שקט. שוב שקט. רק הוא והזאטוט שמתרוצץ לו בלי קול בגינה, ולידם לא רחוק דגל קטן, כחול ולבן.

***

דם המכבים, מוקף שמיים כחולים, על חולצה לבנה שבתוכה איש עגלגל. זה מה שצד את עיניה של מאירה כשנכנסה לאוטו של מורה הנהיגה. כבר עבר יותר משבוע מיום הזיכרון, היא חושבת לעצמה, איך יכול להיות שהוא עדיין עם המדבקה? בן-אדם לא מכבס את בגדיו? ולאחר שהיא מתאוששת מהסלידה הקלה שחשה והריח הלא טוב שדמיינה באפה, מחליטה מאירה כי היא איננה יכולה להמשיך בתכניתה המקורית. לא תוכל לעשות זאת לאיש הנושא מדבקת יזכור. מה חשבתי לעצמי, היא נוזפת בעצמה בראשה, שאצליח לגבור על גבר הצעיר ממני בשלושים שנה ולהשתלט על רכבו? יש גבול למה שגז הפלפל שבתיק שלי מסוגל לעשות. ונגיד שהייתי מצליחה להמם אותו ולדחוף אותו החוצה מהרכב, היא ממשיכה לתרץ לעצמה, עדיין יש תלמידה צעירה במושב האחורי שלא לקחתי בחשבון. אין זו אשמתה שגברת זקנה החליטה לצאת למשימת התאבדות ולהיכנס בחארות הקטנים. לא מגיע לה למות בגללי, היא פוסקת.

את התכנית שזה עתה ביטלה הגתה מאירה לפני כמה ערבים כשסיימה לצפות במהדורת החדשות. ״המדינה הזו כבר מזמן הלכה״, היא זרקה לחלל הסלון הריק, ״איך הלכת לי שמוליק והשארת אותי עם כל הדרעק?״. וכשזה לא ענה, ולא בפעם הראשונה, החליטה מאירה כי ״זהו״. את הזעם שלה היא תנתב למקום הנכון. לחיסול כל החאפרים, כל העקצנים, כל מנצלי הפירצות, כל הצעירים חסרי הכבוד שרק בחוץ כל הזמן וכל שאר אלה שבמו ידיהם הרסו את הארץ שאליה עוד מפליגה מאירה בחלומותיה, בהם היא ילדה קטנה עם אצבעות דביקות מתפוח זהב. את הרעיון להשתלט על רכב ולקחת את החוק לידיים קיבלה מכתבה על טרוריסט באירופה שדהר עם משאית לעבר קהל רב בפסטיבל גבינות ויין. גם היא לא סבלה גבינות ויין, אבל זה לא משנה כי אין לה משאית וגם לא מכונית. אמנם המון של אנשים להרוג זה קל למצוא, חשבה לעצמה, הרחובות מלאים בכאלה, אבל מאיפה תשיג אוטו? הפעם האחרונה שהיה אחד כזה בבית הייתה לפני שבע שנים, כששמוליק עוד היה בסביבה, והפעם האחרונה שהיא עצמה נהגה ברכב הייתה עוד הרבה קודם. אולם היא הניחה שיש דברים שלא שוכחים, כמו טעם תפוז מתוק כך גם לשבת מאחורי ההגה, ונזכרה לפתע בחברתה חנה שהשוויצה כי חזרה לנהוג אחרי שבעלה נפטר. היא סיפרה שאחרי מספר שיעורי נהיגה בודדים ״רק כדי להתרענן״, היא שוב הרגישה עצמאית. וכך גמלה החלטה בליבה של מאירה. את כל יום המחרת היא הקדישה לחיפוש אחר מורה נהיגה טוב, כזה עם המלצות, ולא משנה הפעם אם הוא לוקח הרבה כי גם ככה בסוף השיעור היא כבר לא תהיה כדי לשלם לו.

״את נוהגת מעולה מאירה״, צוהל כעת מורה הנהיגה שלידה, ״לא באמת היית צריכה שיעור נהיגה, הא?״, והיא מרגישה כמו בפעם ההיא כשהמנהל ד״ר פיין קרא לה לחדרו והיא הייתה בטוחה שהלך עליה. במראה האחורית היא יכולה לראות את הילדונת מחייכת והיא משתדלת להחזיר לה חיוך. בסוף השיעור מאירה נבוכה נורא. היא לא הצטיידה מראש בכסף ועכשיו מרגישה מאוד לא נעים. ״אל תדאגי גברתי, את יכולה לשלם לי בהמשך על כמה שיעורים ביחד״, פוטר אותה בקלות המורה, ״אני לא אשכח שאת חייבת לי״, הוא צוחק וקורץ, ומאירה לא יכולה שלא לחשוב שאולי זו הסיבה שהוא מסתובב עם יזכור על החולצה. ״תודה״ היא אומרת וטורקת אחריה את הדלת.

אחרי שהאוטו שכלל לא ידע שתוכנן להיות שותף לפשע נעלם עם פיתול הרחוב, מאירה ממהרת אל המרכז המסחרי כדי למשוך כסף, ״שלא יחשוב שאני אחת מאלה״, היא ממלמלת לעצמה. היא מקישה את תאריך הפטירה של שמוליק ולאחר מכן סכום הגבוה בהרבה מעלות שיעור נהיגה. עד שאני כבר פה, היא חושבת. לאחר מכן מאירה תוחבת את הארנק עם הכסף עמוק לתוך התיק ומחישה את צעדיה הביתה, לפני שיחשיך לגמרי. בדרך היא חושבת שאולי הגזימה עם הרצון להשמיד הכל. ״הרי לא כולם כאלה ולא כל הזמן כל-כך גרוע״, היא מסבירה לעצמה, וקול גיחוך קל נשמע מכיוונה. בעודה שוקלת בעליצות מה לתת עוד צ׳אנס למדינה ולעצמה שומעת לפתע מאירה רעש מאחוריה. היא עוד מספיקה לחשוב על גז הפלפל לפני שהיא מוטחת על המדרכה ותיקה נחטף ממנה. ראשה נחבל קשות ואל הבית היא כבר לא מספיקה להגיע לפני הלילה. לא עובר רגע ומסביבה מתאספים עוברי אורח מודאגים, ובכוחותיה האחרונים מנסה מאירה לקלל את כולם. כעת, כשהיא מורדמת ומונשמת בבית-החולים, מאירה שוב בארץ החלומות, ארץ ישראל.

***

"נורא" אומר ציון לאחר שהוא מקנח את אפו שדלף בממחטה שנראה כאילו חיכתה עשורים כדי לפרוח החוצה מכיס מכנסיו. "פשוט נורא" הוא חוזר ואומר תוך שהוא מקפל את יריעת הבד הקטנה ומחזיר אותה למקום, כאילו דבר לא קרה. מי עוד משתמש בממחטות בימינו? האחרון שהתעסק איתן היה אבא שלי, וגם הוא כבר איננו. מעניין איך הוא היה מגיב עכשיו למה שהקראתי. בזמנו, כשעוד גרתי בבית והייתי מקריא לו קטעים שכתבתי, תמיד היה מקשיב בשקט ובסוף אומר בפנים חמורות סבר "אתה כותב סיפורים נפלאים, אני ממש מודאג שלא תסתדר בחיים". הוא חשב שזה הדבר היחיד שאני טוב בו ולא האמין שאדם יכול לחיות מהמצאת סיפורים. ככל שהתרגש יותר מהסיפור כך היה נכנס לדיכאון עמוק יותר. "הלו", קורא ציון לעברי, "אתה בכלל מקשיב לי?".  "סליחה", אני אומר במבוכה. "בסדר, אבל מה אני עושה עכשיו עם הטקס?", הוא שואל. "זו באמת שאלה טובה", אני אומר כי אין לי מה לומר. "אולי בכל זאת תוכל לכתוב בשבילי משהו? אפילו משהו קצר", הוא מנסה. "אתה יודע מה", אני מציע ומפתיע את עצמי, "אנסה לכתוב שוב, משהו חדש". ציון חוזר לחייך. "מעולה!", הוא קורא, "אבל הפעם משהו טוב".