שמנת עם תות

התאילנדית שיושבת במרחק כמה שולחנות מאיתנו נראית לי בערך בגילי. למרות שהאופנה כאן מפגרת אחרי זו שבארץ לפחות בעשר שנים, שלא לדבר על הכפכפים הגבריים שלרגליה, זה בכלל לא מפריע לה להיות הכי יפה בבית-הקפה. עם שיער חלק ועיניים מעט מלוכסנות היא מחייכת לזו שיושבת מולה, שרק את גבה אני רואה, ומדי פעם פורץ ממנה צחוק שמתגלגל עד לפינה שבה יואב רצה שנשב. והרי למה לא בעצם? הן בתאילנד. בעוד שישראלים בגילה תוהים מה יעלה בגורלם כשאת התלבושת האחידה של התיכון יחליפו בסיום הקיץ המדים, השתיים האלה בתאילנד. מעניין אם גם אני הייתי הכי יפה כאן אם הייתי מחייכת.

הנה הוא חוזר מהשירותים. רק הגענו והוא כבר היה צריך להשאיר אותי לבד ולהיעלם. ועכשיו כשהוא כבר בא אני מצטערת שלא פשוט קמתי ועזבתי. הוא היה שב, מגלה שאני לא שם וודאי מתחרט שבחר ללכת. אולי כדי לא להדאיג אותו יותר מדי הייתי משאירה פתק - ׳יואב, חזרתי לאמא במלון׳ - והוא היה קורא ושוב מבקש בקול שקט כמו קודם בכניסה, אחרי שלא ראה אותי שתים-עשרה שנה -  ״׳יוֹאבָּא׳, אם לא ׳אבא׳ אז לפחות ׳יואבא׳״. מעניין אם אמא עדיין בסביבה. לא הגיע לה שאגרש אותה ככה בעצבנות. היא רק ניסתה לעזור כשהציעה לחכות איתי בסמוך למקום עד שיואב יגיע. החלטנו שהיא תחכה במרחק מה ממני, ובהמשך כשהוא הופיע אכן סימנתי לה שהכל בסדר ושהיא יכולה ללכת, כמו שסיכמנו. עכשיו היא בטח מרגישה נזופה בזמן שבבית-הקפה יושבים כבר שניים שנפנפו אותה לשלום. ״כבר אמרתי לך פעם״, היא הייתה אומרת אם הייתה יודעת שלא נעים לי ממנה, ״אבא לא נפנף אותי, זו הייתה החלטה שלי״, ושוב הייתי בוחרת שלא להאמין לה, לא יודעת אפילו למה.

כשיואב מתקרב אני מעמידה חיוך. בכל זאת, אני זו שביקשתי שניפגש. קצת קשה לי עכשיו להבין למה, אבל לפני כמה שבועות כשאמא ואני היינו בטירוף של לתכנן את הטיול הגדול שלנו, זה היה נראה לי הגיוני. אמא הייתה נראית מופתעת מהבקשה ושוב התארכו לה הפנים כמו בכל פעם שהייתה מנסה לחשוב על הדרך המוצלחת ביותר להסביר לי שאני טועה, אבל אחרי רגע הסנטר שלה חזר למקומו והיא השיבה בחיוב. אני מניחה שהיא רצתה להימנע מויכוחים לפני הנסיעה. כל הרעיון הזה של לטוס לפני הגיוס שלי היה בכלל רעיון שלה, כמו גם היעד. אני אפילו לא הייתי מעלה את זה בדעתי. אפילו למסע לפולין לא העזתי לבקש ממנה לנסוע. אבל אמא חשבה שיהיה לנו כיף ומיוחד לטוס פעם ראשונה ביחד לפני שהחיים מתחילים. היא אמרה שהיא שמעה מחברות שלה הרבה על תאילנד ונראה לה שזה הרבה יותר מיוחד משבוע באירופה. לא חשבתי פעמיים כשהסכמתי, ורק מאוחר יותר תהיתי אם הייתי צריכה לשאול את אמא מאיפה יש לה כסף לזה. היא קראה לזה 'הטיול הגדול' ואני מיד נזכרתי שפעם היא קיטרה לי שמעולם לא היה לה טיול גדול של אחרי צבא. שהיא כבר תכננה אותו ואפילו הצליחה לחסוך מספיק כסף אבל אז אני הגעתי. ״ההפתעה הכי טובה של חיי״ היא קוראת לי.

יואב מתיישב מולי ומחייך במבוכה. הוא שואל אם הכל בסדר ואני עונה שכן. וכשהנימוס בפי מדבר ושואל לשלומו יואב עונה "מעולה" ומקרב את הכוס לפיו. לאחר רגע הוא זורק "טוב, מאיפה מתחילים?" וכשאני גם מתחילה לתהות הטלפון שלו משמיע צליל קצר של הודעה והוא מיד מקרב אותו אליו ומביט במסך. כעבור רגע הוא מניח את הטלפון בחזרה על השולחן ומתנצל.

״סליחה על זה, באמת, אני שונא שמתעסקים עם טלפונים בארוחה, אבל אניה עברה תאונת דרכים לפני שלושה ימים ורק אתמול היא השתחררה הביתה מבית-החולים.״

״אניה?״

״כן, בת הזוג שלי. מצטער, אני פשוט על קוצים כי אני לא בטוח שהיא תהיה בסדר לבדה, והאמת שזו היא שהתעקשה שהכל יעבור בשלום ושלא אבטל את הפגישה איתך.״

"ו-? היא מסתדרת?" הנימוס מתעניין.

"כן כן, זו לא הייתה היא, סתם שטויות של עבודה". ואז יואב מתחיל לספר במה הוא עובד ולמה זה חשוב, אבל אני בכלל נזכרת ביהודה ובתאונה שלו. יהודה היה קירח עם שיער לבן בצדדים, לפי דעתי מבוגר מיואב בערך בעשרים שנה, והוא לימד אותנו היסטוריה מכיתה י׳ עד יב׳. יום אחד, אחרי שחזרנו מחופשת פסח, הודיעו לנו שהוא כבר לא יבוא יותר וסיפרו שהוא נפצע באחד מטיפוסי ההרים שלו בחו״ל. אני מדמיינת אותו שוכב במיטה בבית-חולים זר, מגובס מכף רגל ועד ראש, ורק פתח קטן לפה, שיוכל לדקלם על התמורות בחיי היהודים. לסיכום אני חושבת שיואב עובד בתיקון מחשבים ושהוא יושב בחדר תת-קרקעי בלי חלון, או כך לפחות אני מציירת לי את זה אצלי בראש.

״ומה איתך?״ הוא שואל.

"אני מתגייסת בקרוב, ממש לפני החג"

״החג?״

״כן, ראש השנה״ - אבל הטלפון שלו כבר מצלצל.

הוא מרים אותו במהירות בלי להסתכל במסך, ״אניה?״ הוא אומר, וישר רואים עליו שהוא מתחרט שענה. מהצד השני אני שומעת צעקות ובין לבין את יואב שאומר ״נוֹ סֵר, סורי, יֶס סֵר, פליז״. לא נעים לי בשבילו. אני מסתכלת לצדדים בניסיון להתחמק מהסיטואציה ורואה שהתאילנדית היפה כבר הלכה לצחוק במקום אחר. מה אכפת לתאילנדית שצועקים על יואב. ולמה לי אכפת?

אני חוזרת להסתכל עליו ומגלה שבעצם הוא נראה טוב יותר משציפיתי, אבל זו לא חוכמה גדולה. אחרי שכל-כך הרבה שנים סיפרתי לכולם שאבא שלי מת מזמן, לא ציפיתי להרבה. הוא מסמן לי עם היד שעוד רגע הוא מסיים את השיחה ואני כבר מבינה שזה בכלל לא תלוי בו, ואולי טעיתי שלא האמנתי לאמא כשאמרה שהיא זו שסיימה את זה.

״אני הולכת לשירותים״ אני מעדכנת והולכת. כשאני יוצאת מהתא אני מביטה במראה ועם הידיים מנסה למשוך את העיניים שלי לצדדים. עכשיו לחייך. ״לא, זה לא נראה טוב״ אני ממלמלת בשקט ויוצאת מהנוחיות.

כשאני חוזרת לשולחן הטלפון כבר מונח הפוך ליד הסוכר ויואב מתרגש לקראתי. ״כמעט שכחתי״ הוא אומר. ״אני מכיר את הטבח כאן ו.. בואי נגיד שיש לך הפתעה קטנה! אני כבר חוזר״ והוא מתרומם ופונה לכיוון המטבח. אני כבר מתחילה לפנטז על קוקטייל אקזוטי שאוכל לספר עליו בארץ, אבל כעבור רגע החלום נגוז. יואב חוזר עם קערית של תותים בשמנת וכפית.

״שמנת עם תות! זוכרת?״ הוא קורן, ״ככה היית קוראת לזה פעם!״

״כן, זוכרת״ אני אומרת ובאמת זוכרת. כל שנה בחורף סבתא הייתה מקפידה להכין לי קערה שלמה של תותים בשמנת, ״שיספיק גם לימים הבאים״ היא הייתה אומרת, כי היא ידעה שאף אחד אחר לא יודע להכין את זה כמו שאני אוהבת.

״זכרתי שאהבת את זה במיוחד, אז כשהבנתי שאנחנו הולכים להיפגש דיברתי עם הטבח של המקום ואמרתי לו בדיוק מה אני רוצה. הוא גיחך עליי אבל אחרי שהסברתי לו שזה חשוב הוא הסכים. נו? תטעמי.״

אני מרימה כפית מלאה ומכניסה לפה. התותים מדגדגים לי בחך והשמנת מחליקה בגרון באותה קלות שהחליקה לפני עשר שנים, כשסבתא הכינה את המנה שלי בפעם האחרונה. עכשיו הבטן שלי מלאה. השמנת עם תות שיואב הגיש לי אפילו טעימה יותר מזו שזכרתי. אני מקווה שאמא לא תיעלב בשם סבתא.

״טעים?״ הוא מאיץ בי.

״כן, זה בסדר״ אני עונה ומכניסה לפה עוד כפית של שמנת עם תות ועם עלבון ועם כעס.

יואב נראה מבולבל. ״יופי״ הוא אומר בטון מאוכזב ומוסיף ״אני שמח שאת אוהבת״.

אמא שוב צדקה. זו הייתה טעות להיפגש עם יואב. אבא שלי לא מת. הוא חי בתאילנד וסביבו כולם מחייכים. רק הוא ואני לא.