דבר של מה בכך

את הקללות המלוכלכות ביותר שאני מכירה הכרתי דרך סבתא שלי. היא גם זו שלימדה אותי למחוץ זבוב בידיים. ועד היום אני מכבה סיגריה עם הנעל בדיוק כמוה. וכשצופים בכדורגל בטלויזיה והקבוצה היריבה עולה להתקפה, מיד כולם צריכים לצרוח "פִיסֵה", כמו שסבתא דרשה תמיד.

״נראה לי שמצאתי את סבא״, קראתי לה בפעם האחרונה שהייתי כאן איתה. ״תהיי בשקט״, היא צעקה בלחש כאילו שאנחנו בספריה והתקרבה אליי במהירות, מצביעה אל קבוצת אנשים רחוקה. ״נראה לי שזו רק אזכרה״ אני אומרת, ״בלוויה בוכים יותר״. ״תפסיקי לבלבל שטויות״ אמרה, והעבירה לי שלוש חמניות שהביאה עמה במיוחד, ״תשימי את זה אצלו״. הסתכלתי למעלה על האקליפטוס שיצר אי של צל על הקבר של סבא. ״לא נראה לי שיהיה להן טוב פה״, ניסיתי להסביר, ״חמניות חייבות שמש״. ״גם כן סבא שלך״, היא התרגזה, ״הוא היה חייב לסדר לנו לשכב בדיוק פה״. היא החנתה את ההליכון שלה על-ידה והתיישבה על הספסל המוצל שכאילו הונח שם בשבילה. "הנה קחי", היא הושיטה לי בננה אחרי שפישפשה בתיק, "תשאלי אותו אם הוא רוצה" אמרה וסימנה בראשה לעבר עומר שהסיע אותי לכאן אבל החליט לשמור מרחק ונשאר לעמוד בקצה השביל. "הוא לא ירצה סבתא", אמרתי, "הוא לא אוהב". "מי לא אוהב בננות?" התפלאה. "עומר" עניתי וקילפתי לעצמי את הבננה. "וזה לא מפריע לך?" שאלה. "למי אכפת?" עניתי וחייכתי.

הכרתי את עומר כמה חודשים קודם ומאז הכל נראה לי אחרת. העבודה החונקת שמעולם לא אהבתי, בעל הדירה הלוחץ שהיה מעוות את השם שלי דרך מבטא כבד, והחתונות של החברות שכאילו עשו לי בכוונה - כל אלו כמו זזו הצידה ופינו את מקומם לאהבה גדולה שהתלקחה בינינו. תוך זמן קצר היה ברור לי שזה הדבר האמיתי. כי כשזה זה את יודעת, וכשלא את לא.

״את מתכוונת גם לחזור איתו, או שתצטרפי אליי?״ סבתא שאלה, ״סבא הלך והשאיר אותי לרדוף אחרי טקסי כל הימים״. מעולם לא פגשתי מישהו שמקטר כל-כך הרבה על מישהו אחר כמו שסבתא שלי קיטרה על סבא שלי. לא משנה אם הוא היה בסביבה או בכלל במועדון הקלפים, אם העניין היה קשור אליו באיזושהי צורה או בכלל משהו בחדשות, סבתא שלי תמיד מצאה דרך להאשים את סבא שלי. ״ככה זה סבתא שלך״, היה מסביר לי סבא ומחייך חיוך לבן מתחת לשפם שחור, ״אני אוהב אותה בדיוק ככה ושלא תעזי להעיר לה״.

הייתי נערה כשהוא מת, ואני זוכרת שסבתא לא הפסיקה לבכות. היה אפשר לחשוב שכשנפטרת ממישהו שרק התלוננת עליו תבכי פחות. אפילו הילדים שלו לא בכו ככה. ״הוא היה בן הזוג שלה כל החיים״, אבא שלי הסביר לי אז, ״זה לא דבר של מה בכך״.

עכשיו אני יושבת כאן שוב על אותו ספסל מוצל ולא אכפת לי גם להיות קצת מוצלת. הפעם סבתא כבר עמוק לצד סבא וגם עומר כבר לא פה. גם לא אסף, יאיר וגלעד שבאו אחריו. ״תראה את הבן שלך״, אני יכולה לשמוע את סבתא מתלוננת מהאדמה על סבא ועל אבא בו-זמנית, ״יצא כמוך ולא בא לבקר אותי אף פעם״.

הייתי גם רוצה יום אחד למצוא מישהו שאוכל לקטר עליו כמו שסבתא שלי קיטרה על סבא שלי.