כל טוב מר שוב

ובכן לא כך חשב מר שוב שיפתח את החופש הגדול. כשנכנס הביתה וראה שדלת חדר השינה סגורה אמנם התפלא, ״הרי ורוניקה ואני מעולם לא עשינו בה שימוש״ חשב, אולם לא שיער כי כשיפתח אותה יגלה זוג נרגש העסוק בפעילות כה נמרצת. עד לפני רגע היה עסוק בתכנונים מה יעשה בחופשה הארוכה לה ייחל כבר תקופה, אך יחסים שכאלה בוודאי שלא חלפו במוחו. את מדי הסוּפּר כבר החל לפשוט כשעלה במדרגות הבניין, ועם כל כפתור שהתיר הרגיש קרוב יותר להיות אדם אחר. במרבית שנות קיומו לא חווה הרפתקאות של ממש, אך הקיץ הזה היה אמור להיות אחרת. ״הקיץ״, כך חשב מר שוב, ״נוכל סוף סוף לנצל את הסכום ששמרתי בצד כל השנים, ולחיות פעם אחת כמו גיבורי רומן אמיתי״.

הוא ממהר להתנצל וסוגר אחריו את הדלת. עד שזו נפתחת שוב, יושב מר שוב בסלון הדירה ומנסה לסדר את מחשבותיו. הוא מניח שהוא אמור לכעוס, הדובים כעסו כשהם גילו שמישהו ישן במיטה שלהם, אבל הוא לא כועס. הוא כבר קם לגנוב עוד הצצונת במחזה הנדיר, רק כדי לחדד מה בדיוק הוא מרגיש, אבל אז חוזר בו ומתיישב, שכן צריך לכבד פרטיותו של אדם, לא כל שכן שני בני אדם. עוד הוא נסער ומתקשה לגבש עמדה ברורה לגבי יריית הפתיחה של הקיץ של חייו, נפתחת הדלת ואל הסלון מזדחלים בביישנות מפתיעה שני צעירים מיוזעים. ״תרצו כוס מים?״ מוצא את עצמו מר שוב שואל תוך שהוא קם לכבודם. השניים מהנהנים ונראה כי מרוב אי-נוחות היו מסכימים לכל דבר שהיה מציע. הוא עוזב וכעבור רגע חוזר לסלון עם ערימה של כוסות ריקות ביד אחת ותחתיות ביד השניה. ״עוד דקה אחת בבקשה״ הוא אומר ונעלם שוב אל תוך המטבח, ולאחר מכן חוזר עם קנקן צונן ומוזג מים לשלושתם. ״תודה״ אומר הבחור הצעיר לאחר שהוא גומע את כל המים בלגימה אחת. הוא מניח את הכוס על התחתית שהוכנה מבעוד מועד ומר שוב יכול להבחין בסימני אצבעותיו הדביקות על דופן הכוס. הבחור נעמד וקורץ לבחורה שהגיע הזמן ללכת. היא קמה במהירות ומושיטה יד קדימה.

״תודה לך מר...״ היא אומרת בהיסוס.

״שוב. חי שוב״ מושיט מר שוב יד ולוחץ את ידה.

היא מחייכת במבוכה ואז השניים ממהרים אל דלת הכניסה ונגוזים כמו חלום בהקיץ.

מר שוב פונה אל כורסתו וכבר מתחיל לבנות את האנחה הרצינית שישחרר כשיתיישב אבל אז, רגע לפני השלמת המהלך, הוא מבחין שוב בטביעות האצבעות שהשאיר הבחור על כוס הזכוכית. הוא מוותר על ההתמסרות למושב הרך וממהר להרים את הכוס לפני שהעדות תתייבש ותיעלם לגמרי. הוא מנסה למקם את אצבעותיו לפי הסימונים וקורץ בהגזמה לעבר הספה שלידו. זאת לא מגיבה אבל אין הדבר מפריע לליבו של מר שוב להגביר את קצבו ולמר שוב עצמו להתמסר לתזזית שהחלה להתפשט בגופו. עוד כשהכוס בידו פורץ מר שוב אל חדר המדרגות ומביט מטה מעבר למעקה. שתיים או שלוש קומות מתחתיו הוא מצליח לזהות את הזוג הצעיר ומבלי לחשוב קורא לעברם ״רגע!״. השניים מרימים מבטם וכשהם רואים כי מדובר במר שוב הם בוחרים להחיש צעדיהם. או אז שומע את עצמו מר שוב שואג ״עצרו אחרת אקרא למשטרה!״.

מר שוב מעולם לא קרא למשטרה. אפילו לא בפעם בה זיהה בוודאות את ארנקו מבצבץ מכיס מכנסיו של זה שעובד במעבר של הירקות, אחרי שרק שבוע אחד קודם איבד אותו שם. ״הוא כנראה זקוק לזה יותר ממני״ חשב בזמן שזה בחר עבורו את האבטיח המתוק ביותר. מר שוב גם לא פנה למשטרה כשנטפל אליו פעם איזה אחד ביציאה מהסופר והתחיל לקרוא לו בשמות גנאי. ״אנחנו אפילו לא מכירים״ מלמל אז מר שוב ונזכר כי ורוניקה אמרה שבמקרים כאלה הכי טוב פשוט לא להתייחס. אבל ככל שהתעלם כך המשיך אותו איש להציק לו יותר. לבסוף הפיל אותו הבריון ארצה ופנה לדרכו. עוד קודם לכן סבל מר שוב מכאב כרוני בברכיים ואין ספק שהנחיתה עליהן לא הועילה למצב הכולל. אך כדי לא להפגין חולשה הפטיר מיד ״זה בסדר, באמת, אין מה לדאוג״ תוך שהוא מתרומם בזריזות ומשתדל להרגיע את הסביבה.

קרוב לוודאי שגם עכשיו בחדר המדרגות לא היה מזעיק מר שוב את המשטרה, אבל כשהצעירים במדרגות נעצרים ומנסים לחשוב כיצד עליהם לפעול מפציר בהם מר שוב וקורא בקול ״פריצה והתפרצות היא עבירה חמורה!״. כעבור רגע של מחשבה והתלחששויות הזוג מסתובב ומתחיל לחזור על עקבותיו במעלה המדרגות. מר שוב משאיר את הדלת פתוחה וחוזר לכורסה שרק חיכתה לו. כעבור כמה רגעים נכנסים הבחור והבחורה ונעמדים בפתח הדירה. ״בואו, תיכנסו״ מזמין אותם בנחת מר שוב ואלה נכנסים לסלון כשהדלת נטרקת מאחוריהם. הם מתיישבים על הספה כשמולם חיוך ממושך מכיוון מר שוב. לבסוף הוא פותח את פיו ואומר ״קרה שרק אני הצגתי את עצמי״. ראשון מגיב הבחור. ״אני ששי״ הוא אומר ומשפיל מבטו. מיד אחריו ממשיכה הבחורה ״ואני גילי, נעים מאוד להכיר״ והיא מחייכת בשמחה לעבר מי שרק רגע קודם איים למסור אותה לשוטרים. ״בהחלט נעים מאוד ששי וגילי״ אומר מר שוב וממשיך להביט בהם מחוייך. ששי מציץ בגילי ורוטן בליבו על כך שהיא מחייכת למוזר הזה בחזרה. ״אז איך הגעתם אליי?״ שואל מר שוב לבסוף. ששי מרים את ראשו בהפתעה וגילי נראית מבולבלת מהשאלה. ״איך מכל הדירות בחרתם דווקא בשלי?״ מוסיף מר שוב לשאול, הפעם בהתלהבות מה. ששי לוקח פיקוד ומספר כי הם פשוט נכנסו לבניין ועברו דלת דלת עד שמצאו אחת שאינה נעולה. ״אה״ מגיב מר שוב ונראה מאוכזב במקצת. כעבור רגע הוא נלהב שוב ושואל ״אז רגע, ספרו לי קצת עליכם ששי וגילי״. ששי לא מרוצה. הוא מסתכל לעבר גילי ואז אל הדלת, ולפני שהוא מגבש תכנית ברורה קורא מר שוב פעם נוספת, ״אתם יודעים, פריצה והתפרצות היא עבירה חמורה, ואפילו מאוד״. גילי לא מתבלבלת ומתחילה לספר. ״אנחנו לומדים מתמטיקה ביחד, באותה כיתה.״ מר שוב פונה אליה, ״מעולם לא הייתי טוב מדי בחשבון״, הוא אומר. ״גם אנחנו לא״ גילי צוחקת, והיא קולטת את הרגל של ששי קופצת על השטיח. ״אז אתם חברים כבר הרבה זמן?״ מתעניין מר שוב ועיניו בורקות. ״זה רק עניין של כמה שבועות״ מתפרץ פתאום ששי ומחפש כל דרך לסיים את השיחה. ״ממש זוג טרי״, מתמוגג מר שוב. ״אני מקנא בכם״ הוא אומר. כעבור רגע נעמד ששי ומתרץ שהוא צריך לאסוף את אחותו הקטנה מהחוג למחול. גילי נעמדת לצידו ומר שוב מבין מיד שכל זה הולך להיגמר. הוא מזדקף גם הוא ומציע להם לבוא שוב. ״לפני שתלכו, בואו נסכם שתגיעו גם בשבוע הבא. אותו יום, בשעת הצהריים, אני אשאיר את הדלת לא נעולה ופשוט תיכנסו, מה דעתכם?״ החיוך על פניו נעלם ואת מקומו תופסת דאגה של ממש. הזוג הצעיר לא משיב ומר שוב בשלו. ״אותו יום, בסביבות הצהריים, כן?״ הוא חוזר. הצעירים מביטים זה בזו ומר שוב מסכם, ״ששי וגילי, תחשבו על זה.״ ששי כבר שולח ידו לידית ולא מסתכל לאחור. מאחוריו ממהרת גילי שרק שולחת חיוך קטן למר שוב לפני שהיא סוגרת עליו את הדלת.

*

כבר שישה ימים חלפו מאז אותו מקרה וגילי לא יודעת את נפשה. רוב הזמן חיכתה ליד הטלפון, אולי ששי יתקשר, ואת שאר הזמן ניצלה כדי לבנות תרחישי אימה לפיהם היא נתונה במעצר בגין פריצה ופריצות, בתא עם עוד חמש נשים שלועגות לקומתה הגבוהה. רק לששי שלה זה לא מפריע. לא הרבה בחורים, כך האמינה, היו מסוגלים להיות עם בחורה הגבוהה מהם, גם אם זה רק במקצת. אלמלא בית-הספר וכיתת התגבור, חשבה, כלל לא הייתה זוכה להכיר אותו. ובזמן שכל התלמידים רק חיכו ליום האחרון ללימודים היא קיוותה שהוא לא יגיע לעולם. היא הייתה בטוחה שכאשר יתחיל החופש הגדול היא תפגוש את ששי הרבה פחות ממה שהתרגלה לו. והיא צדקה. כל אותו שבוע ששי כמעט ולא חשב על גילי. אך גם בזמן הלימודים המצב לא היה שונה בהרבה. ששי הרהר בגילי רק בזמן שיעורי המתמטיקה המשותפים. בשאר הזמן פעל בכל דרך כדי להתחבב על חבורת הדון ז׳ואנים שבשכבה ולשפר את מעמדו. הוא היה משוכנע שאם היה פתאום מפסיק להגיע לבית-הספר, לאף-אחד זה לא היה אכפת. ובדומה לגילי, גם הוא צדק. אולי היחידה שהייתה שמה לב להיעדרו הייתה כנראה אותה גילי. וודאי אם הדבר היה קורה בחודש האחרון, אז הוא והיא דיברו לראשונה. בצורה שמאוד לא אופיינית לה, היא שכחה לגמרי משיעורי-הבית שנתנה המורה בשיעור הקודם של אותו השבוע, ובהפסקה שלפני תחילת השיעור פנתה לראשון שנכנס בדלת ושאלה אם תוכל אולי להעתיק ממנו את התרגילים. הראשון שנכנס בדלת היה בכלל ראשונה, אחת בשם זוהר, שהייתה קנאית לשיעורים שעשתה ולא נענתה לגילי. אך כמו באגדות, לפחות כך זוכרת זאת גילי, נכנס מיד אחריה בדלת אביר בשם ששי והציע את מחברתו עבורה. כשקרא בשמה היא נדהמה לגלות שמישהו שאינו אחת מחברותיה, ״ובטח בן״, כלל יודע איך קוראים לה. כשישבה בביתה והכינה את שיעורי-הבית החדשים שנתנה המורה, תכננה כבר כיצד תפנה בשיעור מתמטיקה הבא לששי, הבלונדיני עם העיניים הירוקות, ושוב תבקש ממנו להעתיק שיעורים. ״אף אחד לא אוהב חנוניות״, חשבה. וכך אכן עשתה בהפסקה שלפני השיעור הבא. ששי, שהיה מצופה ממנו שיגיב באדישות לכל בחורה שאיננה אחת מהמקובלות בשכבה, לא רק שנתן לגילי להעתיק את שיעוריו, אלא אף החל לזמום תכניות משלו עבור הגבוהה עם המשקפיים. כמו רוב הבחורים בגילו, גם הוא עוד לא התנסה יותר מדי ביחסים עם נשים. וכמו כל אחד השואף להתקדם במעלה הסולם החברתי, גם הוא היה מוצלח בזיהוי הזדמנויות. וכך, בשיעור מתמטיקה שלאחר מכן, השלישי מאז דיברו לראשונה, התייצב ששי בכיתה לפני תחילת השיעור וכמו קוד מוסכם פגש שם את גילי, שכבר חיכתה עם מחברת פתוחה והייתה מוכנה להעתיק שיעורים שכבר עשתה. או אז ניסה ששי את מזלו והציע לה להיפגש אחרי הלימודים. גילי לא היססה והסכימה מיד, ורוב הסיכויים שהייתה מסכימה גם אם הייתה יודעת שכל מה שששי אי-פעם ירצה ממנה לא יכלול שיחה, נשיקה או סתם חיוך לכיוונה. מאז אותו מפגש ראשון ועד היום האחרון ללימודים, הספיקו השניים להתקדם בסולם האינטימיות עד אשר היו כבר זקוקים למיטה ופרטיות של ממש. וכיאה למעמד מרגש של סיום כיתה י״א החליטו השניים, בהובלת ששי, לעלות לשלב הבא. זה היה היום בו פגשו לראשונה את מר שוב.

*

מאז אותה פגישה לא מפסיק ששי לחשוב על מר שוב. בימים שעברו מאז, הוא שיחזר בראשו פעם אחר פעם איך נכנסו הוא וגילי בשקט לדירה ובכל פעם תחושת הבושה רק הפכה איומה יותר. הוא לא האמין כמה שליטה יש למאווייו עליו. ועוד יותר התקשה להאמין איך מכל האנשים גורלו תלוי דווקא באיש כמו מר שוב. בניסיון להשכיח את כל שקרה, התאמן ששי מבוקר ועד ליל. הוא היה משוכנע שאם יצליח להפוך את השומנים שבביטנו לצורות קצת יותר מוצקות אז חסרונו בבית-הספר יורגש, במידה ויעלם יום אחד. ובלילה במיטה, כל פעם לפני שנרדם פינטז על שרון, שלמרות שלא מצאה חן בעיניו באופן מיוחד, מצאה חן בעיניי כל הבנים בשכבה.

מחר יעבור שבוע מאז שמר שוב הבטיח כי ישאיר את הדלת לא נעולה וששי לא יודע מה עליו לעשות. אחרי יותר מדי מחשבות הוא מחליט להתקשר לשותפתו לפשע, בעצמו לא מבין ממש למה. ״נראה לי שכדאי שנעלה אליו שוב״, אומרת גילי. היא מוכנה לעשות הכל כדי לפגוש שוב את ששי שלה. ״אחרת הוא ידווח עלינו, לא?״ היא מנסה לטשטש את כוונותיה האמיתיות. ״זה לא כאילו שאנחנו הששי וגילי היחידים בעיר״, משיב ששי, ״מה כבר מפגר כמוהו יגיד לשוטרים?״

בצד השני של השיחה משתררת דממה. גילי לא אוהבת שקוראים לאנשים בשמות וששי ידע זאת. הוא לא ידע עליה הרבה, אבל את זה הספיק ללמוד. ״טוב״, הוא אומר לאחר רגע, ״אולי בכל זאת כדאי שנחזור לשם״, חצי מתנצל וחצי מובל על-ידי תשוקותיו שזקפו ראשן וחלקים אחרים בגופו. הם מסכמים להיפגש למחרת מחוץ לבניין של מר שוב בשעה שתיים וחצי ומסיימים את השיחה. גילי בחיוך וששי בבושה.

*

כשהם עולים במדרגות לקומה של מר שוב הם עושים זאת בשקט מוחלט. גילי כל הזמן מחכה שששי ידבר ראשון ויוביל כמו תמיד, ואילו ששי רק רוצה לסיים עם זה. בפתח הדירה ששי נעצר ומביט בגילי. ״שניכנס?״ היא שואלת ומחייכת. בלי לענות הוא פותח את הדלת ומגלה אדם שיושב בדממה בכורסה ובוהה באוויר. ששי כל-כך רצה להאמין שאם בכל זאת הם חוזרים למקום הזה, אז שלפחות כמו בפעם הקודמת הדירה תהיה ריקה מאדם, ובוודאי ריקה ממר שוב. הוא כבר מתחיל לסגת אבל אז מסתובב מר שוב בהפתעה לעברם. ״ששי וגילי״ הוא קורא, ״בואו תיכנסו״. הוא קם לכבודם ומחייך חיוך רחב. ״תרגישו בנוח ששי וגילי״ הוא אומר, ״אני רק הולך להביא לכם לשתות״ והוא נעלם למטבח. לאחר שהוא חוזר ומוזג מים לכולם, הוא מתיישב ונראה עליז במיוחד. ״אני מאוד שמח שבאתם ששי וגילי״, הוא אומר. ששי לא יודע מה לומר וממלא פיו מים. כשהוא מחזיר את הכוס לשולחן הוא מבחין במה שנראה לו כמו סימני אצבעות דביקות עליה ובמבט נוסף מבין שהיא כלל לא שטופה. ״מה בכלל אני עושה פה״, הוא חושב לעצמו ומנסה לשחזר בראשו את השתלשלות האירועים שהובילה אותו אל האיש המסכן הזה ואל הדירה העלובה הזו. ובזמן שראשו תקוע ברצפה, יוצאת גילי מעורה ופותחת את פיה. ״אז מר שוב״, היא מתחילה, ״בפעם שעברה שנפגשנו לא סיפרת כלום על עצמך״, ומר שוב, שכאילו רק חיכה לרגע שכזה, מתפרץ עוד לפני שגילי מסיימת ופוצח בהתרגשות. ״אני עובד, כלומר עבדתי עד לפני שבוע, בסופר הגדול שבאמצע הרחוב עם הפנסים של האור הלבן שהחליפו עכשיו. אתם יודעים, איפה שיש עצים שכל רגע יורקים עליך בונקלך כאלה מעצבנים. בטוח ההורים שלכם או אפילו אתם קניתם אצלנו ולכו תדעו, אולי אפילו שירתתי אתכם! אני עובד, כלומר עבדתי, בכמה תפקידים בסופר, זה משתנה לפי מה שקובע המנהל שלי, מר גונן.״ גילי מצליחה בקושי להשחיל ״יפה״ ולפני שהיא מוסיפה עוד מילה אחת, ממשיך מר שוב בשלו. ״בנוסף אני גם כותב ספרים. עד כה הוצאתי כבר שני ספרים ואני מתכנן להוציא עוד אחד בהמשך, שיעסוק במצביא הגדול נפוליאון״. ששי מרים את ראשו בספקנות ומחפש שותפה לתחושתו, אך לעומתו גילי נראית שבויה מרצון בקורותיו של חי שוב, שרק ממשיך ובקושי עוצר כדי לנשום. ״ובימי שישי אני גם משתדל לעבור מדלת לדלת ולמכור פרחים, אני חושב שאנשים אוהבים פרחים״. גילי מהנהנת ומחייכת. מר שוב מחייך אליה בחזרה וגם אל ששי, שחזר להתעמק בינתיים בשטיח ומשתדל שלא לשים אליהם לב. מר שוב לוגם מהכוס ולאחר מכן אומר ״אתם יכולים ללכת לחדר השינה, סידרתי אותו עבורכם״. ששי, שרק רוצה לגמור וללכת, חש את הבושה במעלה הגרון. וודאי היה שותה מים כדי להירגע לולא הכוס מולו לא הייתה אותה אחת ששתה בה שבוע קודם. ״עכשיו רק נשאר לי לחשוב איך להסביר את כל זה לורוניקה״, ממשיך מר שוב. ראשו של ששי מתרומם באחת. ״ורוניקה?״ שואלת גילי בפליאה וכבר חוששת שמדובר במישהי ממחלק המוסר במשטרה שאמורה להגיע, ובראשה גם חוזרת ועולה התמונה מתא המעצר והיא בקלות יכולה לדמיין איך אחת בשם ורוניקה שמעשנת בשרשרת חוטפת לה את המשקפיים ולא מחזירה. ״כן, אשתי״, משיב מר שוב, ״לא ידעתי אם לספר לה על שבוע שעבר, אולי לעולם לא הייתם חוזרים והיא סתם הייתה חושבת שהשתגעתי במקרה הטוב, או כועסת עליי במקרה הרע״. גילי משחררת אנחת רווחה מסוימת וששי נראה מהורהר. ״ורוניקה״, הוא מנסה לגלגל את ההברות על לשונו מבלי להוציא הגה, ועוד לא לגמרי מבין שהשם מהלך עליו קסמים. ״עליי להסביר לה שאין כאן שום דבר רע״, ממשיך מר שוב, ״רק בחור ובחורה שמממשים את אהבתם, ומה יותר יפה בעולם הזה מאשר אהבה?״

ששי מזדקר, ״שנמשיך לחדר השינה?״ הוא פונה אל גילי שעודנה יושבת. היא לוקחת לגימה מהכוס בזמן שששי מפנה מבטו לצד השני, ואז היא קמה, מודה למר שוב והולכת בעקבות הגבר שלה. כעבור רגע הם נעלמים לגמרי ומר שוב מצליח לשמוע מהסלון את דלת חדר השינה נסגרת. לא עוברת דקה והוא קם ומתחיל להתהלך בחדר, מקיף במעגלים חוזרים ונשנים את הרהיטים והשטיח. הוא יודע שהוא חייב לדבוק במסלול זה, אחרת סקרנותו תוביל אותו הישר לחדר האהבה שלא לו. לחייו מאדימות מעצם המחשבה שזוג כה תם מתנה אהבים בחדר השני ונשימתו הופכת לא סדורה.

ומאחורי הדלת ששי אכן מתנה את האהבים. הוא פורט באוזני גילי את הדרישות להן הוא מצפה ממנה, ״אחרת״, כך הוא אומר, ״לא אתן לך להעתיק ממני שיעורים יותר״. גילי תעשה הכל כדי לא לחזור להיות האנונימית שהייתה ומיד ניגשת למלאכה. בזמן שהם עסוקים במיטה, מתחיל ששי לתור את החדר. ורוניקה מהדהדת לו בראש ובלי להתאמץ היא מדיחה את מלכת השכבה שרון ממשבצת הפנטזיה המינית. הוא מסתכל סביב, מנסה למצוא איזה חפץ או פריט שיעניקו לו תחושה שהוא כאן עם מישהי רצינית ונשית, ולא עם זאת הגבוהה עם המשקפיים משיעור מתמטיקה. בלי יותר מדי לדפוק חשבון הוא מסדר את גילי כך שיוכל לסרוק את הרצפה. הוא חושב שבוודאי יוכל לגלות כפכף ססגוני או נעל עקב מבריקה שירמזו על אותה ורוניקה. אך לאחר מאמצים הוא מגלה שם רק את הסנדלים של גילי ועוד זוג נעליים גבריות, חוץ משלו. לאחר מכן הוא משנה זווית בצורה חדה ומסתכל על ראש המיטה. אמנם שתי כריות שוכבות שם, אך לצד המיטה הוא מזהה רק שידה אחת. הוא בוחן אותה היטב אך מבחין רק בתרסיס לאף וכמה מטבעות. ״שום קרם ידיים?״ הוא ממלמל בטון מאוכזב ומנסה להיזכר מה עוד נמצא בחדר השינה של אמו. ״מה?״ שואלת גילי ומפסיקה לרגע. ״תגידי״, מסתובב ששי ונעמד פתאום לצד המיטה, ״לא נראה לך קצת מסריח כל העסק?״

גילי נבוכה מאוד. אלו הפעמים הראשונות שלה והיא לא יודעת איך בדיוק זה צריך להיראות ולהריח. ״למה הכוונה?״ היא שואלת בקול חלוש. ״נראה לך שורוניקה באמת קיימת?״ שואל ששי. גילי שוב נושמת לרווחה. ״למה לא?״ היא שואלת. ״תסתכלי״, קורא ששי, ״אין שום דבר בחדר הזה שמזכיר אישה״. עירומה היא מביטה סביב ועוד לפני שהיא מסיימת ממשיך ששי. ״וגם תחשבי על זה, איך איש כמו חי משיג אחת בשם ורוניקה? זה אפילו לא מכאן, זה אפילו לא מאותו איזור חיוג כמו כאן, זה אפילו לא אותה שפה כמו כאן״, הוא מסביר בלהט ומתלבש תוך כדי. גילי דווקא נזכרת שהיא הכירה פעם סטפאני אחת שיצאה עם אביה, שבעצמו לא נראה כל-כך שונה ממר שוב, אבל ששי כל-כך מתלהב שהיא מעדיפה לא להזכיר זאת ובעצמה מבינה שהגיעה העת להתלבש. כעבור רגע פורץ ששי מחדר השינה וכמעט נתקל במר שוב שהיה לקראת סיום הקפה נוספת. ששי החדש, שמתאמן כל יום מבוקר ועד ליל לא מוכן שידרכו עליו יותר, ובוודאי לא משונה אחד בשם חי שוב. מר שוב מנסה להסדיר נשימתו ובכל זאת לשמור על חיוך עבור ששי, חצי מהזוג הטרי. ״איך היה?״ הוא פונה אל ששי בטון חביב מבלי להבין עד כמה ישירה השאלה ששאל. ״תגיד״, מתחיל ששי, ״לא מוזר שאנחנו פה כבר פעמיים ולא נתקלנו באשתך?״

גילי בדיוק יוצאת אליהם וכמו הג׳ירפה במיץ פטל היא מחפשת היכן להסתתר. היא מעדיפה לתת לאריה שלה להסתדר בעצמו הפעם. ״ורוניקה?״ עולץ מר שוב, ״הלוואי שגם אני הייתי פוגש אותה יותר, אבל היא כל הזמן צריכה לעבוד״. ששי מסתכל על הדירה ומנסה למצוא משהו להיאחז בו. ״אני לא רואה כאן אפילו תמונה אחת של אישה״, הוא מכריז לבסוף. ״נכון, אני לא אוהב תמונות של אנשים מפוזרים סביבי״, מסביר מר שוב, ״זה קצת מלחיץ אותי. אבל״, הוא אומר בבדיחות, ״אם תרצה אין לי בעיה לתאר לך את ורוניקה שלי״. גילי היא זו שרוצה לסגת עכשיו או לפחות להיבלע בין הכריות שבספה. היא משתדלת לבלוע רוק בשקט, חלילה שלא יערבוּנה בשיחה. בלי למצמץ עונה ששי ישר ״כן, אשמח לשמוע״ ונשאר לעמוד בעוד מר שוב חוזר לכורסתו. ״בוא נראה״, הוא מתחיל, ״ורוניקה היא אישה עם לב טוב, חייכנית, ואחת שאוהבת להקשיב. לפעמים היא מתלהטת בקלות, אבל זה רק כי באמת אכפת לה מהצד השני. לפעמים…״, הוא משתהה, ״לפעמים הייתי שמח אם היא הייתה דואגת פחות, שמעתי שדאגות יכולות להפחית שנים מהחיים ובאמת שארצה אותה תמיד לצידי״. ששי לא מסופק כלל ויורה, ״כן, אבל איך היא נראית?״

מר שוב מחייך וממשיך, ״היא גבוהה, בוודאי כשהיא על עקבים. היא מסתובבת לרוב עם שיער פזור, ואז אפשר לראות שיש לה כמה גווני חום שהולכים והופכים לבקבוקים לקראת הקצוות״. ששי לא עסוק בלהקשיב. הוא כבר מתכנן מה בדיוק יגיד כשמר שוב יסיים להמציא. ״תמיד אופף אותה ריח טוב כזה״, ממשיך מר שוב, ״אבל אני לא יודע בדיוק באיזה בושם היא משתמשת, בשמים מעולם לא היו הצד החזק שלי״, והוא מחייך לכיוונה של גילי. ״היא נראית טוב בכל בגד, באמת״, הוא אומר תוך שהוא מסתכל לעבר נקודה כלשהי בקיר ממול, ״אבל היא מתעקשת לרוב על -״, ״יופי״, קוטע אותו ששי. ״מתי נוכל לפגוש אותה?״ הוא שואל. הוא לא מתכוון לסלוח לאידיוט הזה על שגרם לו אפילו לרגע אחד לחשוש מהמשטרה. הוא רוצה להביא אותו הכי נמוך שאפשר. ״האמת שמחר אחר-הצהריים זה זמן טוב״, משיב מר שוב. ״אם תבואו נגיד בשעה חמש נוכל לשבת כולנו כאן ביחד״, הוא אומר. ״והיא לא תהיה בעבודה עוד פעם?״ מקניט אותו ששי, אך זה מתבזבז על מר שוב שפשוט עונה ״לא צריכה להיות בעיה, מחר היא באה מוקדם״. הם קובעים להיפגש למחרת ונפרדים במהירות. מר שוב נשאר מחויך בסלון ביתו, וששי מדלג לו בקלילות בדרך למטה בחדר המדרגות, וכלל לא מחכה לגילי שבקושי מצליחה לגרור את רגליה. ״ניפגש מחר״, הוא צועק לה לפני שהוא יוצא מהבניין לגמרי, ונעלם.

*

גילי בלחץ. היא בכוונה יצאה מהבית עשר דקות מאוחר יותר ועכשיו היא לא יודעת אם עשתה בשכל. הצורה בה הסתיים אתמול המפגש כל-כך צרם לה עד אשר החליטה לבדוק אם ששי יחכה לה הפעם לפני שיעלה לדירה של מר שוב. כשהיא מתקרבת היא נרגעת וחיוך נמתח שוב על פניה. מולה ממתין ששי שנראה אמנם עצבני, אבל בכל זאת הוא חיכה לה. ששי כועס, והוא לא יודע אם זה בגלל שהם מאחרים לתפוס את מר שוב על חם או בגלל שמשהו בו גרם לו לחכות לגילי. ״בואי״, הוא משחרר לעברה ויחד הם עולים במדרגות בדממה. כשהם מגיעים לדירה הם לא בטוחים מה עליהם לעשות. בפעמיים הקודמות שהיו כאן הם פשוט נכנסו, אבל דווקא עכשיו משהו מרגיש אחרת. לבסוף הם מצלצלים בפעמון וכעבור רגע נשמע קול המפתח במנעול. את הדלת פותח להם לא אחר ממר שוב. ״ששי וגילי״, הוא קורא בשמחה, ״כמה כיף שבאתם, כבר חששתי שהתחרטתם״. ששי אומר שלום ומתפרץ מיד לסלון הבית. ״היי מר שוב, מה שלומך?״ אומרת גילי כשהיא נכנסת אחריו. ובזמן שמר שוב וגילי מדברים בחיוכים ממשיך ששי אל עומק הבית ומציץ בחדרים. לאחר מכן הוא חוזר לסלון ומתיישב נרגש לצד גילי על הספה. ״אני כבר מצטרף אליכם״, אומר מר שוב ופונה אל המטבח. וכאשר הוא חוזר עם השתיה כהרגלו ומתיישב בכורסה עולה ששי להתקפה. ״ורוניקה בשירותים?״ הוא שואל. ״לא״, משיב מר שוב, ״הם פנויים אם אתה צריך.״ ששי נראה מבולבל אך מתעשת במהירות. ״אז היא שוב נאלצה לעבוד עד מאוחר?״ הוא ממשיך. ״אני חושב שהיא צריכה להגיע כל רגע״, עונה מר שוב ומסביר כמה הוא שמח שששי וגילי יכלו לבוא יום אחרי יום. הפעם זה תורה של גילי לתקוע את ראשה ברצפה ולחקור את השטיח. לעומת מר שוב שמתקשה לתפוס, היא מבינה היטב מה קורה כאן. ובעוד מר שוב נרגש וששי מתכונן למהלך הבא שלו, פעמון הדלת מצלצל. השלושה זוקפים ראשם ומר שוב פונה לששי ואומר ״תוכל בבקשה ללכת לפתוח? אני רואה שעוד הפעם השארתי את המפתח בדלת״.

כבר כשהוא מתקרב לדלת עולה באפו של ששי ניחוח מרענן שלא הריח קודם. הוא פותח את הדלת ולפניו עומדת אישה גבוהה וזקופה, המחייכת אליו במבוכה. היא לבושה בחולצת כפתורים ובחצאית עד הברך, ולרגליה נעליים עם עקב נמוך. ועוד לפני שששי יודע מה ומי, נשמע מהסלון קולו של מר שוב, ״בואי ורוניקה, תיכנסי אלינו״. האישה חולפת על פני ששי, ״חיוּש״, היא מכריזה ונעמדת מול מר שוב, ״מה שלומך?״

עיניו של מר שוב נוצצות, ״אצלי טוב, אבל מה עם איזו נשיקה?״ הוא קורא אליה. ורוניקה מרצינה מעט, ״אולי תציג אותי לחברים שלך?״ היא אומרת בזמן שששי חוזר בינתיים לשבת לצד גילי ושניהם עוקבים כמהופנטים אחר כל תנועה שלה. ״בוודאי״, משיב מר שוב בחגיגיות כחתן היוצא מחופתו, ומיד מתחיל להסביר. ״זהו ששי, וזו החברה שלו גילי״, הוא אומר בקול תוך שהוא מצביע עליהם. ״הם אוהבים אחד את השני, והם גם אהבו כאן אתמול וגם בשבוע שעבר״, הוא ממשיך. כולם חוץ ממר שוב נבוכים מאוד. ורוניקה מהנהנת לעברם ופונה בחזרה למר שוב, ״חי, מה איתך, ספר לי״, היא אומרת. ״אצלי טוב, באמת״, קורן מר שוב. ״ששי וגילי התעקשו לפגוש את אשתי, אז הזמנתי אותם היום, שיכירו אותך ויראו כמה אני בר מזל״, הוא מסביר. ורוניקה מסתכלת על הזוג ההמום שעל הספה ואז חוזרת למר שוב. ״חי, זכרת לקנות את התרופות שרשמתי לך בפעם הקודמת שביקרתי אותך?״ היא שואלת. ״קניתי, כן״, עונה מר שוב, ״פשוט לא הרגשתי השבוע שאני זקוק להן. אבל טוב שהגעת״, הוא ממשיך בהתלהבות, ״רציתי לספר לך משהו משמח מאוד ולא רציתי לעשות את זה בטלפון״. ואז הוא קם ואומר ״חכי כאן, אני כבר חוזר״ ונעלם באחד החדרים מאחור. ורוניקה מביטה בספה וששי וגילי ממהרים להשפיל מבטם ומקפידים לא לדבר כלל. גילי מציצה בששי ורואה כי הוא נהיה אדום כולו. ששי אכן מרגיש בערה בכל גופו וגרונו התייבש לגמרי. ״אילו רק הייתה כאן כוס שטופה״, עברה המחשבה בראשו. כעבור רגע מגיע מר שוב בצעדים מהירים עם מעטפה בידו. ״ורוניקה״, הוא קורא והזוג הצעיר עוקב אחריו בדריכות, ״ששי וגילי כבר יודעים זאת, וכעת הגיע הזמן לספר גם לך״, הוא עומד נרגש, ״לפני שבוע התפטרתי מהסופר והקיץ הזה הולך להיראות אחרת בשבילנו״. ״אוי חי״, קוראת ורוניקה בחשש, ״מה עשית?״

מר שוב מגיש לורוניקה את המעטפה ומבקש שתפתח. ״חי״, היא קוראת שוב, ״פשוט תפתחי״, הוא מפציר בה. היא מסתכלת עליו בצער ומתחילה לפתוח את המעטפה. ולפני שהיא מוציאה מה שבתוכה קורא מר שוב בהתלהבות ״קניתי לנו זוג כרטיסים לקרוז״ ובלי לעצור לרגע הוא מסביר, ״זה אמור להיות ממש מוצלח, זה אחד עשר לילות סביב חופי הים התיכון והיה מבצע לעובדי הסופר, לא חשבתי פעמיים״, הוא אומר בגאווה. ״חי, בוא תשב רגע״, מצננת אותו ורוניקה ואת המעטפה היא מניחה לפניה על השולחן. מר שוב מתיישב בכורסה, ״נו, מה את אומרת?״ הוא פולט אולם משתדל מאוד לשלוט בעצמו כמו שורוניקה לימדה אותו כבר פעם. ״חי״, היא מתחילה כעבור מספר רגעים, ״אני לא יכולה לצאת איתך לקרוז״. ששי וגילי מתחילים לקום בשקט מהספה ומחפשים דרך מילוט. ״את לא?״ שואל מר שוב בפליאה. ״לא, אני לא״, והיא מתיישבת לצידו על הספה שבינתיים התפנתה. ״כבר דיברנו על הדברים האלה בעבר חי״. מר שוב מפנה עתה מבטו הצידה ומתרכז בנקודה שרק הוא רואה. שקט רועם משתרר בחדר. וכשהוא גומר למלא את הסלון הוא ממשיך למטבח הקטן, ומשם לחדר השינה עם שתי הכריות והשידה האחת. וכשגם אותו הוא מציף הוא עובר להתפשט בדירה עד שאחרי כמה דקות כל חלקי הבית כבר חנוקים מהשקט הכואב הזה. ״אני חושבת שכדאי שתלכו״, לוחשת ורוניקה לששי וגילי, שגם ככה כבר עמדו ליד הדלת ורק חיכו לחמוק מבלי להפריע. השניים מהנהנים בלי לומר מילה וששי כבר מסובב את המפתח שבדלת. ״רגע״, קורא פתאום בקול מר שוב ובאחת מרוקן את הדממה שהשליט בדירה כמו ילד השולף את הפקק באמבטיה. שלושת הראשים מופנים לכורסה ולא יודעים למה לצפות. ״ששי״, אומר מר שוב מבלי להסתכל לעברם, ״קח בבקשה את המעטפה. אני חושב שמוטב שלפחות זוג אוהבים אחד יהנה בקיץ הזה״. גילי מסתכלת על ששי בהערצה. לוקח לו עוד איזו שניה לחזור לתפקד, ואז ניגש ששי לשולחן ומרים את המעטפה. ״כל טוב מר שוב״, הוא אומר, קורץ לגילי שהגיע הזמן ללכת והשניים נעלמים כלא היו.